חוק ההעתקות הפרטיות - חזון מול מציאות
חוק ההעתקות הפרטיות נחקק במדינות אירופה באמצע שנות ה-80 . החוק בא לתת מענה לכניסתם לשוק של מכשירי ה VCR וידאו וה– Tape Recorders באודיו ולנזק שהסבו למכירות של אמנים מכל הסוגים בתעשיית הבידור.
רק כאחת עשרה שנים מאוחר יותר – בשנת 1996, חוקקה כנסת ישראל את חוק זכות יוצרים ומבצעים (קלטות) (תיקוני חקיקה) שנועד לפצות את בעלי זכויות היוצרים והמבצעים בישראל על אבדן הכנסה ופגיעה בזכויות, הנגרמים להם בשל הקלטה או שעתוק לשם שימוש פרטי וביתי, כנהוג בכל ארצות אירופה.
אלא שהחוק הישראלי הוא העתק חלקי וחיוור של החוק האירופאי !
בניגוד לאירופה, בה היצרנים והיבואנים של ההתקנים המאפשרים הקלטות – אחראים לפיצוי הזה, על פי החוק שאנחנו מציעים – הממשלה תעביר לחברות התמלוגים מדי שנה, פיצוי בשיעור 5% (!) מסך כל הקלטות הריקות שנמכרו בישראל בשנה שקדמה לשנה הנדונה.
רק בתאריך 4.9.2000 (כארבע שנים וחצי לאחר שנחקק החוק) קבעה הממשלה שסכום הפיצוי השנתי המגיע לשלוש חברות התמלוגים [יוצרים, מבצעים ומפיקים] – יעמוד לתדהמת כולנו על 1,250,000 ₪ בלבד לשנה. סכום זעום ומגוחך עד כדי אבסורד בכל קנה מידה, ובמיוחד בהשוואה לסטנדרטים המקובלים בעניין זה במדינות אירופה.
נציין, שגם התשלום העלוב שנקבע, שולם תוך "סחבת", והסכום הראשון התקבל אחרי כמה שנים. בצרפת, למשל, מתכנסת כמה פעמים בכל שנה ועדה בת 24 חברים הכוללת את נציגי היוצרים והמבצעים, נציגי הצרכנים ונציגי התעשיינים בנשיאות נציג משרד התרבות, וזו דנה במכלול ההתקנים והקלטות הרבים שיש לכלול במסגרת החוק, ובגובה התמלוגים הנובעים מהם. כך יש לנהוג גם בישראל .
העוול העיקרי בחוק הוא בכך שהממשלה קבעה שהיא תשלם אך ורק עבור "טייפים" ו"סרטי וידיאו" ריקים – ואלה כבר הלכו ונעלמו מן העולם. כפי שכולנו מבינים מדובר באבסורד !
הממשלה התעלמה בציניות מן ההתפתחות הטכנולוגית שחלה בעולם ובישראל
מהפכה של ממש התרחשה בשנים אלה. נציין את התפתחותם של ה –D.V.D ותקליטורי ה – CD לסוגיהם השונים ובכללם:CD-R CD-ROM, CD-RW, DVD, DVD-R, DVD+R, DVD-RW, DVD+RW, BLUE-RAY ועוד, שתפוצתם הלכה והתרחבה במהלך אותן השנים.
בשנים האחרונות אנו עדים לטכנולוגיית ה STREAMING שבה מוסיקה חדשה וישנה נצרכת ללא תשלום ב YOUTUBE ודומיהם או בתשלום סמלי שלא מהווה הכנסה הולמת לאמנים דוגמת APPLE MUSIC, SPOTIFY ו Cellcom Volume MUSIX ודומיהם המקומיים. הקהל מתרגל למציאות החדשה בה אינו משלם למעשה על המוסיקה אותה הוא יכול להוריד למחשב או לסמארטפון או משלם דמי מנוי נמוכים ואז רשאי להוריד ככל יכולתו או פשוט להזרים מוסיקה כאוות נפשו – והמחוקק הישראלי לא נוקט בצעדים שננקטו באירופה על מנת להציל את האמנים מאובדן הכנסה עצום שנגרם לו עקב ההתפתחויות הללו.
כמו כן, נמצאים בשימוש רחב התקני מדיה דיגיטליים שונים כדוגמת כרטיסי זיכרון נשלפים כגון ה- Disc on Key ודומיו, ו/או פנימיים – המיועדים לאחסון קבצי מידע. כמו כן – "צורבים" למיניהם. בנוסף – אין זכר לנגנים למיניהם כגון: נגני MP3/MP4 – IPOD ודומיהם בהם ניתן להעתיק ולהאזין למוסיקה, וברובם גם לצפות בסרטים. ועוד – בכל מכשירי הטלפונים הסלולאריים החכמים והטאבלטים כיום, ניתן להעתיק ולהאזין למוסיקה ולצפות בסרטים, כך גם דרך קונסולות-משחקים כמו –X BOX ו- PLAY STATION.
ובכן, כל אלה נעלמו מעיני הממשלה. הממשלה הצליחה להפוך את החוק בישראל לריק מכל תוכן. כל זאת בניגוד לארצות אירופה, שם מקובל לפצות את בעלי זכויות היוצרים בגין קשת רחבה של אמצעי העתקה דיגיטליים, מה שהביא למהפך ברווחת חייהם של היוצרים ושל המבצעים.
ועלינו לזכור שהרבה חידושים באביזרים המאפשרים הקלטה והורדה – עוד לפנינו.
המצב הנוכחי מהווה לעג לרש, תרתי משמע.
מצב האמנים היה שונה בתכלית, אם היה קיים בישראל חוק ברור ומפורש, המחייב את היצרנים ואת היבואנים של כל ההתקנים הריקים בתשלום פיצוי.
המצב החמור של חוק פגום בישראל – פוגע בזכויות האמנים בישראל, בקניינם של בעלי זכויות היוצרים והמבצעים ובחופש עיסוקם, וזאת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולחוק יסוד: חופש העיסוק.
יש לשנות את החוק ומיד. אנו ב"אשכולות" מאמינים כי יש להתאים את החוק לעידן הדיגיטלי, בו האינטרנט שינה את המציאות לחלוטין. "אשכולות" פועלת נמרצות לשינוי המצב בכל הנוגע לחוק משום שיש בשינוי הנדרש בחוק זה להביא למהפכה בעולם התמלוגים ובמצבם ורווחתם של האמנים בכלל והאמנים המבצעים בפרט.
[א] החוק החדש חייב להיות מושתת על העיקרון, שהיצרנים והיבואנים של כל ההתקנים הריקים הנ"ל – יהיו אחראים לתמלוגי היוצרים והמבצעים [כנהוג באירופה], ולא הממשלה [כמו בישראל].
[ב] החוק חייב לכלול את כל ההתקנים הריקים המוזכרים לעיל, הן אלו הידועים כיום והן אלו אשר יפותחו בעתיד, כנהוג בארצות אירופה המכבדות את אמניהם.
